פעילות גופנית יכולה לתרום למצב גופני של כל אדם, והיא חשובה אף יותר במטופלים פסיכיאטרים המנהלים אורח חיים לא בריא ונוטלים תרופות אשר יכולות לגרום לעייפות וכתוצאה מכך לחוסר מעש ולהשמנה. מאמר זה מתבסס על תוצאות של מחקרים אשר בדקו השפעות של פעילות גופנית בכלל והליכה בפרט בקרב חולים פסיכיאטרים. חלק מהמסקנות מובאות כתוצאה מנסיון אישי שלי בעבודה עם חולים פסיכיאטרים בעיקר במחלקת בריאות הנפש בבית החולים תל השומר, שם אני מקיים חוגי פעילות גופנית וקראטה למטופלים ב"סדנת גל" אשר מכילה נפגעי PTSD כרוניים -הפרעת חרדה פוסט טראומתית על רקע צבאי (תסמונת בתר חבלתיים כרוניים) ובמחלקת בריאות הנפש בבית החולים איכילוב שם אני מטפל בספורט במחלקת אישפוז יום.

על פי התפיסה המקצועית של אנשי בריאות הנפש גוף ונפש קשורים האחד לשני. פעילות גופנית סדירה מסייעת למניעת מחלות לב, סוכרת מסוג 2, השמנה, אוסטאופרוזיס, סרטן ועשוייה להאריך את תוחלת החיים. בנוסף פעילות גופנית משפרת את איכות החיים בכך ששיפור הכושר הגופני וחיזוק השרירים מפחית את הוצאת האנרגיה הכוללת במשך היום ובכך מפחית את גורם העייפות והתשישות. מנסיוני, חולים פסיכיאטרים נמנעים מפעילות גופנית ממספר סיבות: מאפיינים גופניים התואמים את מצבם הנפשי. מצב הרוח הירוד והדיכאוני בא לידי ביטוי ביציבה לקוייה של הגוף, כאבי שרירים, עייפות כרונית הנובעת מבעיות שינה ומההשפעה של התרופות אותן הם לוקחים, תזונה לקוייה הגורמת למשקל לא תקין (רזון או השמנה), דימוי עצמי נמוך ובטחון עצמי נמוך. מאפיינים אלו ועוד כמו הפחד מכישלון והחשש מתופעות של דופק מוגבר המזכירות התקפי חרדה מרחיקים את החולה מקיום פעילות גופנית.

אז למה הליכה?

הליכה היא פעולה טבעית. יכולת הנרכשת כבר מגיל שנה וקצת. היא אינה דורשת קאורדינציה יוצאת דופן כמו במשחקי כדור ואינה דורשת שיווי משקל יוצא דופן כמו ברכיבה על אופניים.
הליכה זמינה תמידית. ניתן ללכת בכל מקום ובכל מזג אוויר. היא אינה דורשת ביגוד מיוחד או הכנה גופנית פרה ההליכה. ניתן לבצעה בדד, בזוג או בקבוצה. ניתן לדבר תוך כדי. כל אחד יכול לבצעה בהתאם ליכולת שלו. היא ניתנת למדידה בין אם זה על פי שעון או על פי מרחק. הפשטות שבעניין הוא זה שמקרב את נושא ההליכה לחולים פסיכיאטרים. אין צורך לבצע חימום לפני, או מתיחות אחרי, דבר פשוט שיכול להרחיק אותם מכל הסיפור. ניתן לצאת בכל רגע ומכל מקום, הווה אומר שאין צורך מהם להטריח עצמם לשטח מסויים, כאמור דבר אשר עשוי להרתיע מקיום הפעילות. האופצייה לכשלון נמוכה יותר. מטופל אשר קשה לו יכול להאיט את הקצב, או לעצור לנוח תוך כדי ולסיים על פי יכולתו את ההליכה. מחקרים רבים הוכיחו קשר ישיר בין פעילות גופנית בכלל והליכה בפרט בהשפעה חיובית על חולים פסיכיאטרים, הפרעות נפשיות, סכיזופרנייה, דיכאון וחרדה. הועלו מספר תיאוריות למהות העניין:

1. התיאוריה התרמוגנית – העלייה בחום הגוף הנובעת מפעילות גופנית אחראית לירידה בתסמני הדכאון (שחלקם משולבים בתחושת קור וצמרמורות).
2. אנדרופינים – הורמונים בגוף אשר קשורים למצב רוח חיובי ולתחושה טובה. רמת האנדרופינים בגוף עולה בעקבות פעילות גופנית.
3. התיאוריה המונואמינית – פעילות גופנית גורמת לעלייה בזמינות של שדרים במוח (סרטונין, דופאמין, נוראפינפרין) שרמתם ירודה במצב דיכאון.
4. הסחת דעת – פעילות גופנית מהווה הסחת דעת מהדאגות וממחשבות הדיכאון.
5. תיאוריית היעילות העצמית – יעילות עצמית היא האמונה שלאדם יש יכולת להשלים משימה וכן הבטחון שניתן להשיג את התוצאה הרצוייה. פעילות גופנית מעלה את היעילות העצמית הירודה בדרך כלל בחולים דכאוניים.
6. בטחון עצמי – האמונה בעצמך לביצוע המשימה. פעילות גופנית והליכה מסייעים בהגשמת מטרות (לדוגמא אלך 20 דקות) ומשליכים על משימות ברבדים אחרים.
7. דימוי עצמי – השיפור בהרגשה, העמידה ביעדים, שיפור המראה החיצוני מסייעים בשיפור הדימוי העצמי.
8. חיברות – האפשרות לקיים את ההליכה יחד עם עוד אנשים יוצרת את הקשרים החברתיים אשר נפגעים בקרב חולים פסיכיאטרים.

מחקר אשר נעשה לאחרונה ובדק השפעת ההליכה על חולים בתסמונת ה PTSD למניעת פיתוח מחלת הפיברומילגיה (תשישות כרונית) (physical activity protects male patients with post traumatic stress disorder from developing severe fibromyalgia. DR.- Y. ARNSON) הוכיח קשר בין פעילות ההליכה לבין מניעת התפתחות מחלת הפיברומילגיה בקרב חולים אלו.

לסיכום פעילות ההליכה הינה פשוטה דייה ויעילה הן בהשפעות הבריאותיות והן בהשפעות הנפשיות בקרב חולים פסיכיאטרים. קיום קבוצות הליכה הולך ומתפתח בקרב מחלקות לבריאות הנפש ומחלקות פסיכיאטריות.