"נפש בריאה בגוף בריא"  הינו סלוגן פופולרי שמתנגן לו בפי כל מבין. אך האם באמת ניתן לרפא או לחזק את הנפש באמצעות פעילות גופנית?

נתחיל מהבסיס ונבדוק מה פעילות גופנית תורמת לגופינו. פעילות גופנית משפרת את הכושר הגופני אשר מוגדר כ"מערכת של מרכיבים המשקפים את היכולת הגופנית הדרושה לביצוע מטלות ותפקודים יומיומיים בחיוניות ועירנות, ללא עייפות יתר ובאנרגיה נאותה, המאפשרת להנות מפעילויות פנאי ולעמוד במטלות הנדרשות במצבי חירום" (ד"ר ענבר, ע. הפיזיולוגיה של המאמץ). כלומר כושר גופני הוא היכולת לתפקד ביומיום.

מבחינה בריאותית מחקרים רבים מצאו קשר ישיר בין קיום פעילות גופנית מסודרת להפחתת האפשרות למחלות לב כליליות, איזון רמת השומנים בדם, איזון לחץ הדם, שמירה על משקל תקין, הפחתת מתח נפשי, והארכת תוחלת חיים (ד"ר מקל, י. כושר גופני), שיפור היכולות הקוגנטיביות, עיכוב התפתחות אלצהיימר, שיפור ריכוז בטא אנדרופים בפלסמת הדם (Exercise prevents fibromyalgia in ptsd men. D.R Arnson,Y. (2007)). כאמור פעילות גופנית תורמת לשמירה על בריאות הגוף ועוזרת לתפקד ביומיום.

מחקרים בתחום בריאות הנפש מציגים תמימות דעים מסויגת בסוגיה. אין ספק שפעילות גופנית סדירה תורמת את חלקה בשמירה על משקל גוף תקין. סוגיה זו הינה משמעותית בקרב חולים הנוטלים תרופות משום שיש תרופות אשר מדכאות רעב ולעומתן תרופות אשר מפתחות בולמוס אכילה הבא לידי ביטוי בעודף משקל. אותו הדבר בנוגע לשמירה על רמת לחץ דם תקינה אשר יכולה להיות מושפעת מהתרופות, אילו רק כמה דוגמאות. פעילות גופנית ללא ספק מספקת את כל הצרכים הפזיולוגים הנדרשים לאחזקה תקינה של הגוף. אבל האם ואיך פעילות גופנית יכולה לתרום לשיפור המצב הנפשי או המחלה הנפשית?

ד"ר חזי אהרוני סקר מספר מקורות במאמרו "תנועה, פעילות גופנית וספורט מותאמים:כלים לריפוי, לטיפול ולשיקום" ומציין שלפי מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים, אנשים הפעילים יותר באופן פיזי, הם בעלי סיכוי קטן יותר להיות בדיכאון, בהשוואה לאלה שאינם פעילים. פעילות גופנית מובנית יכולה להוריד את רמת החרדה והדיכאון ולהפחית את השימוש בתרופות נגד דיכאון (Simons, Epstein, McGowan, Kupfer & Robertson, 1985; North, McCullagh & Tran, 1990). השפעת המאמץ הגופני על שיפור מצבי הרוח והפחתת הדיכאון אצל אנשים הסובלים ממחלות נפשיות או ממצבים נפשיים. השינויים שהתרחשו לאחר ההשתתפות בפעילות הגופנית היו בעיקר ירידה במצבי הרוח השלילים (כעס, אגרסיביות), נוסף להגברת הערנות והפחתת התשישות. החוקרים מאמינים שפעילות גופנית מובנית ומאומצת משפיעה על מספר מנגנונים הורמונאליים ועצביים שגורמים לשינוי במצב הרוח (דובנוב ובארי, 1998; Gleser & Mendelberg, 1990; Young, 1996). לעומתו ד"ר אורי ברגמן במחקרו על "פיתוח שליטה באמצעות פעילות גופנית לנפגעי תגובת קרב בתר חבלתיים" מצא שלא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בסימפטומטולוגיה פסיכיאטרית ובסימפטומטולוגיה בתר-חבלתית. נהפוך הוא, קבוצת הניסוי הגיבה בשיעורים גבוהים יותר מאלו של קבוצת הביקורת, דבר אשר נמצא לו סימוכין חלקית במחקרים קודמים (סולומון ואחרים, 1987). בנוסף לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בהשפעה על כמות וסוגי התרופות. מחקר זה מספק הסבר לתרומת הפעילות הגופנית להעלאת השליטה העצמית בקרב נפגעים בתר-חבלתיים וזאת כתוצאה משיפור השליטה העצמית הגופנית תפקודית. בד בבד עם פיתוח מיומנויות השליטה העצמית, לא הוכחו שינויים סימפטומטולוגיים חיוביים, הן פסיכופתולוגיים והן בתר-חבלתיים. כלומר הפעילות הגופנית סיפקה תרומה חלקית למספר מצבים של שליטה עצמית אך לא נמצאו סימוכין להשפעה על המצב הנפשי.

במסגרת עבודתי כמטפל בספורט במחלקת בריאות הנפש בבית החולים איכילוב- מרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי – אישפוז יום אני מספק שני טיפולים קבוצתיים בשבוע למשך שעה ובנוסף טיפולים פרטניים לחולים אשר הצוות המקצועי מחליט שזקוקים לכך. החולים במחלקה מייצגים קשת נפשית נרחבה החל ממחלות נפש וכלה במצבים נפשיים כמו דכאונות, עיבוד אבל, התערבות במשבר, טראומה ועוד. מחקרים מועטים נערכו במחלקה זו אך משיחות אישיות עם המטופלים וביצוע מעקבים ניתן לקבוע שלפעילות הגופנית יש חלק חשוב בתהליך הטיפולי ושיקומי. הגורמים לכך הם:

1. הצלחה – את המשפט אותו ציטטתי בפתיחה על הנפש הבריאה בגוף בריא ניתן גם להפוך. כשהנפש אינה בריאה הגוף גם מכשיל את העניינים. הרגשה חלשה, בגידה של הגוף, עייפות גופנית, כאבים. יכולות גופניות ומיומנויות מוטוריות שהיו בעבר אינם עוד. מטופלים רבים אשר נשאלו האם הם עוסקים בספורט כמו לפני ההחמרה במצבם מעידים שאינם מסוגלים רגשית או גופנית להתמודד עם הדרישות הגופניות, ההווי החברתי והכשלון. משחק טניס פשוט, משחק כדורסל שכונתי או אפילו הליכת ג'וגינג כבר לא באים בחשבון. עקרונות הטיפול הם לבצע מיומנויות בסיסיות באווירה סטרילית נטולת מאפייני לחץ חברתי ולאפשר הצלחה בביצוע המיומנויות על מנת להחזיר את האמון בגוף וביכולותיו. שיקום הבטחון העצמי בכך שאפילו תפיסת כדור, ביצוע כפיפות בטן או השלמת 20 דקות הליכה יכולות להחשב כהצלחה.
2. מסוגלות עצמית – פראפרזה אשר חוזרת על עצמה בכל מיני סיטואציות בשיעור היא "לא יכול". משימות אותן אני מבקש לבצע לרוב נענות במשפט זה. אמירה צבאית מציינת "שאין לא יכול יש לא רוצה". כאמור בסעיף הקודם, הצלחה במשימה מוכיחה למטופל שהוא יכול להצליח בדברים אותם ביטל עד כה.
3. חברה – הטיפולים הקבוצתיים מחזקים ומעשירים את הקשרים החברתיים. משימות קבוצתיות כמו לדוגמא במשחקי כדור מספקים את עקרונות השיתוף הפעולה והתלות ההדדית. ניתן לסמוך על חברך. משימות בזוגות אותן אני מרבה לתת כמו בכפיפות בטן אשר אחד מבצע והשני אוחז ברגליים וסופר, או תרגילי גמישות בישיבה בהם הבן זוג מפעיל לחץ על השכמות של חברו גם כן מחזקות את הקשרים החברתיים והאינטימיות גם משום שאני מקפיד על תחלופת בני הזוג.
4. דימוי גוף – מעבר לשיפור ההרגשה ותחושת הכוח העבודה על חיזוק שרירי הגוף משפרת את הדימוי העצמי, את הדרך בה המטופל חש כלפי עצמו וגופו. בנוסף כשבאים לתאר אדם דכאוני מתארים אותו "עם כתפיים שמוטות והראש באדמה". יש אמת בדימוי זה עת רואים מטפלים כפופי גו וגוף רופס. לטווח הארוך יציבה זו גורמת לבעיות עמוד שדרה, עורף, כאבי ברכיים, גב וראש. עבודה על שרירי השכמות לדוגמא והשרירים המייצבים (בטן, זוקפי הגב) תורמים את שלם לשיפור ההרגשה, היציבה והמראה החיצוני.
5. הסחה – העיסוק מאפשר פרק זמן בו המטופל לא חושב על בעיותיו ומצבו.
6. נורמליות – טיפול נפשי כולל בתוכו טיפול תרופתי, שיחה עם פסיכולוג, קרמינולוג, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית. על פי הנורמות החברתיות כל אלו מהווים חריגה. אדם "נורמלי" ומתפקד אינו זקוק לקטגוריות אלו. ספורט לעומת זאת מאפשר את ההרגשה ה"שפוייה" והנורמלית בהווי הטיפולי. הרי כולם עושים ספורט.
7. פחות צרה – מצב או חולי נפשי מרכז בתוכו הרבה גורמים וסיבות. על פי התפיסה הזאת עבודה ותחזוקה נכונה של הגוף מוציאה את גורם זה מהרשימה השחורה. לדוגמא נכה צה"ל פוסט טרואמתי שצריך להתמודד גם עם הפרעת ה- PTSD שהחלה בהתרסקות מסוק וגם עם בעיות רגליים מאותה ההתרסקות. מה יקרה אם נוציא את גורם הרגליים מהמשווה? מרכיב מרכזי בדכאון שהוא חש נובע מכך שהוא אינו יכול לתפקד באופן רגיל ביומיום. מטופל זה שלי ומשפחתו, אחרי טיפול של שנה בשיקום וחיזוק שרירי הרגליים, מאושר מכך שהוא יכול לעלות לביתו במדרגות ולא במעלית, יכול לשחק כדורגל עם ילדיו, יכול ללכת עם צליעה פחות נוכחת לעין, סובל פחות מכאבים. הפרעת הפוסט טראומה לא נעלמה אך גורם כבד משקל שהחריף את ההפרעה יצא מהמשוואה.

נקודה חשובה מאין כמותה שתטה את הכף לכיוון הצלחה או כשלון היא המטפל. המשימות הניתנות למטופלים מצד אחד לא יכולות להיות מעבר ליכולתם כדי לא ליצור את תחושת הכישלון. אסור לתת להם להכשל. מצד שני אם ניתן למטופלים משימות קלות מדי זה יתפרש כזילזול וגם כאן האמון בין המטפל למטופל יתערער. אסור לוותר. אחד מתפקידי המטפל הוא להוציא מהמטופל את המירב והמיטב. מצד שני אסור ללחוץ משום שרמת המתח הנפשי תעלה ותפגע בתהליך.

אימרה רפואית עתיקה אומרת "PRIMUM NON NOCER" – העיקר לא לקלקל. לשמור, לשפר, לתקן אבל לא להרוס.